Bava Metzia 231

Kapitel 231

א יתירא הוא כיון דיתירא הוא שדייה אריחים ורכב

1 überflüssig sind, und da sie überflüssig sind, so beziehe man sie auf Mühlsteinund Mahlstein,

ב אבל הכא כי אם צלי אש לאו יתירא הוא דמבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו (שמות יב, ט) בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא

2 hierbei aber sind ja [die Worte:] sondern nur am Feuer gebraten, nicht überflüssig, denn sie sind für folgende Lehre nötig: Zur Zeit, wenn man es gebraten essen muß, darf man es nicht halbroh essen, und zur Zeit, wenn man es nicht gebraten essen muß, ist es auch nicht verboten, es halbroh zu essen.

ג תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת

3 Übereinstimmend mit R. Jehuda wird gelehrt: Wer ein Scherenpaar oder ein Rinderpaar pfändet, ist zweimal schuldig; wenn das eine allein oder das andere allein, so ist er nur einmal schuldig.

ד ותניא אידך חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל (דברים כד, ו) לא יחבול ריחים ורכב מה ריחים ורכב שהן מיוחדין שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו

4 Ferner lehrt ein Anderes: Man könnte glauben, wer ein Scherenpaar oder ein Rinderpaar pfändet, sei nur einmal schuldig, so heißt es:man soll nicht einen Mühlstein und einen Mahlstein pfänden, wie Mühlstein und Mahlstein sich dadurch auszeichnen, daß es zwei Geräte sind und zusammen eine Arbeit verrichten, und man ist schuldig wegen des einen besonders und wegen des anderen besonders, ebenso ist man auch in jedem anderen Falle, wenn es zwei Geräte sind, die zusammen eine Arbeit verrichten, schuldig wegen des einen besonders und wegen des anderen besonders.

ה ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדריה דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש ותא קום בדינא עלה רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהן

5 Einst pfändete jemand von seinem Nächsten ein Fleischermesser, und als er hierauf vor Abajje kam, sprach er zu ihm: Geh, gib es ihm zurück, denn es ist ein Gegenstand, mit dem Nahrungsmittel bereitet werden, und verklage ihn dann. Raba sagte: Er braucht ihn nicht zu verklagen; er kann soviel verlangen, wieviel dieses wert ist. —

ו ואביי לית ליה ההיא סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא ואתא מרא דחושלא ותפס להו וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן

6 Womit ist es nach Abajje, der nicht dieser Ansicht ist, hierbei anders als in folgendem Falle? Einst fraßen Ziegen in Nehardea͑ fremde Graupen; da pfändete sie der Eigentümer und verlangte mehr, und der Vater Šemuéls entschied, er könne bis zu ihrem Werte verlangen!? —

ז התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן

7 Da waren es keine Dinge, die man zu verleihen oder zu vermietenpflegt. hierbei aber sind es Dinge, die man zu verleihen oder zu vermietenpflegt. R. Hona b. Abin ließ nämlich sagen: Wer von Dingen, die man zu verleihen oder zu vermieten pflegt, behauptet, er habe sie gekauft, ist nicht glaubhaft. —

ח ורבא לית ליה האי סברא והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אמר לך רבא האי נמי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי:

8 Ist Raba denn nicht dieser Ansicht, er ließ ja von Waisen eine Kleiderschereund ein Agadabuch wegnehmen, weil es Dinge sind, die man zu verleihen und zu vermietenpflegt!? — Raba kann dir erwidern: auch ein solchespflegt man nicht zu verleihen, weil es schartig wird.

ט <big>הדרן עלך המקבל</big>

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel